<h1>חוקות הדיינים סימן ס"ו</h1>
<h2>דף ב:</h2>
ושבועת היסת אין משביעין אותה אלא עפ"י טענת בריא אבל עפ"י טענת ספק אין משביעין אותה כלל כך מפורש בפ' האיש מקדש [מ"ג ע"ב], ויש מי שפטר שאם יש עד א' שהוא מסייע למי שהוא חייב שבועת היסת דאינו נשבע כלל.
<h2>דף ה:</h2>
אלו הם הדינים שיש בין מי שהוא חייב שבועת התורה למי שהוא חייב שבועת היסת, מי שהוא חייב שבועת התורה אינו יכול להפוך השבועה ממנו לתובע ואינו יכול לומר לו תשבע בתורה וטול והטעם הוא משום דאין רשות לעקור אותה ממי שחייבה אותו התורה כך מפורש בפ' שבועת הדיינין וכ"כ רב שרירא ורי"ף ור"מ ז"ל וכן עיקר, ויש מקצת מן הגאונים שפוסקים שיכול להפך אפילו שהוא מחויב שבועת התורה ואין לנו לסמוך ע"ז הפסק ומ"מ כתב רי"ף ז"ל בתשובת שאלה דדוקא כשלא נתרצו שניהם אבל אם נתרצו שניהם מוטב והתובע נשבע בנק"ח ונוטל מעותיו ממנו, ומי שהוא חייב שבועת היסת יכול להפך זו השבועה ממנו לתובע ונשבע שבועת היסת ונוטל ואין לך מי שנשבע שבועת היסת ונוטל מחבירו אלא זו בלבד שנתהפכה עליו שבועת היסת, ומי שנתחייב שבועת המשנה כגון השכיר והפוגם שט"ח וכל אותם שהם כתובים בגמ' בפ' כל הנשבעין דינו כמי שנתחייב שבועת התורה כן דעת הר"י ן' מיגש ז"ל וכן כתב ר"מ ז"ל בהלכות טוען ונטען בפ"א [ה"ב], והילכך הנתבע א"ל השבע (ונוטל) [וטול] כמו שתקנו לך חז"ל ואם לא רצה לישבע לו כתב ר"מ ז"ל בשם רבותיו [שם ה"ד] שאם אמר התובע איני רוצה בתקנה זו שתקנו (לך) [לי] חז"ל אלא הריני כשאר כל התובעין הרי זה משביע את (התובע) [הנתבע] שבועת היסת ואם (לא) רצה להפכה על התובע מחייבין את התובע לישבע שבועת היסת וטול לך עכ"ל, ומי שנתחייב שבועת התורה וזה הנתבע לא רצה להשבע ב"ד יורדין לנכסיו וזה התובע גובה מהם כל חובו, ומי שנתחייב שבועת היסת והוא לא רצה לקבל אותה שבועה ב"ד אין יורדין לנכסיו אלא מנדין אותו עד ל' יום ואם בתוך ל' יום לא רצה לשלם מה שתובע ממנו לאחר ל' יום מכין אותו מכות מרדות מדרבנן ואח"ך מתירין נידוייו ואין ב"ד יורדין לנכסיו לעולם על זאת התביעה אבל לא אמרינן דמנדין אותו ל' יום עד שישבע אלא ודאי הכפיה אינו אלא עד שישלם לו מה שתובע ממנו משום דכיון דאינו רוצה לישבע הדבר ניכר שהוא חייב לו אותו ממון שתובע ממנו כן דעת ה"ר יונה ז"ל, ומי שנתחייב שבועת התורה והוא חשוד על השבועה עפ"י שני עדים שהעידו עליו שנשבע לשקר וכן כל הפסול לעדות משום עבירה שעשה בין פסלנות של תורה כגון המלוה בריבית ואוכלי נבלות וטריפות וגזלנים בין פסלנות בדבריהם כגון משחק בקוביא ומפריחי יונים וכיוצא בהם הרי הוא חשוד על השבועה ואין משביעין אותו ואפילו רוצה התובע להשביעו אין שומעין (לא) [לו] אלא התובע נשבע ונוטל כל מה שהוא תובע ממנו. אבל מי שהוא חייב שבועת היסת והוא חשוד על השבועה אין אומרים שישבע התובע ליטול ממנו משום דשבועת היסת תקנת חז"ל היא כמ"ש למעלה ותקנת חז"ל היה ג"כ דאם הנתבע חשוד על השבועה שהתובע ישבע דתקנה זו ודאי לא עשו אותה לתקנה שהיא שבועת היסת משום דחז"ל לא עשו שום תקנה לתקנה כך מפורש בפ' שבועת הדיינים [מ"א ע"א] ובמציעא בפ"ק [ה' ע"ב].
<h2>דף כו:</h2>
ושבועת היסת אין משביעין אותה אלא עפ"י טענת בריא אבל עפ"י טענת ספק אין משביעין אותה כלל כך מפורש בפ' האיש מקדש [מ"ג ע"ב], ויש מי שפטר שאם יש עד א' שהוא מסייע למי שהוא חייב שבועת היסת דאינו נשבע כלל.
